כשהם היו קטנים ודיברו אלינו לא יפה, יכולנו לשאוג עליהם שלא ידברו אלינו ככה. מקסימום היו אומרים " הפה שלי ברשותי" ולא מדברים ככה יותר. היום... התשובות יהיו אחרות. החל מ "אז אני לא מדבר איתי יותר" ועד : "אני אדבר איך שאני רוצה ואת לא יכולה להגיד לי כלום" וזה נכון, אנחנו לא יכולים להגיד כלום.
את הגבול, אני אשים לעצמי ! כן, כן ... מוזר, אבל האמת היא שאני יכולה לשלוט רק על עצמי.
הגבול שלי יהיה: אני לא מוכנה שידברו אלי ככה, ולכן אני הולכת. כשתרצה לדבר, אני כאן (בלי כעס).
כדי שגבול יהיה הגיוני, הוא צריך להיות מושתת על משהו שאנחנו מאוד מאמינים בו. על הערכים שלנו. כשמאחורי גבול עומד ערך, אנחנו משוכנעים בחשיבותו ולכן נעמוד על כך שיכובד. לדוגמא, לקליניקה הגיע זוג דתי שהתלונן שהבת שלהם מציירת על הקירות בבית, למרות שאמרו לה לא. כששאלתי האם היא מציירת על הקיר גם בשבת, ענו בזעזוע: מה פתאום? לא מציירים בשבת. הבנתם? כשהערך חשוב ומקובע במשפחה (לא כותבים בשבת), אף אחד לא מערער עליו.
בין חוקים וגבולות
יש לכם חוק - משהו קשיח כמו: הולכים לישוןהגבול יהיה גמיש יותר ומותאם לכל ילד: מתי הולכים לישון. כל ילד שעת השינה שמתאימה לו. (חוק - הולכים לישון. גבול - בשעה 20:00)
החוקים שלנו יהיו חוקים מבוססי ערכים. כלומר, יהיה להם הגיון. כשאני מחליטה על חוק חדש או גבול חדש, אני צריכה לספר למשפחה. בדרך כלל זה אומר לאסוף את כולפ ולספר להם שהחלטתי שמהיום... (למשל: מהיום אני לא רוצה שתדברו אלי לא יפה, אז ברגע שזה קורה, אני אלך לחדר שלי / למקום אחר כי זה לא נעים לי. כשתרצה לדבר איתי, בצורה מכבדת תוכל לשת ולדבר. אני לא כועסת, אני לא אומרת לך מה לעשות. אני מכבדת את עצמי. וכו').
אבל
בגיל ההתבגרות זה פחות. יש לכם 2 דקות לדבר לפני שהמוח מתנתק. במקרה הטוב תקבלו "הבנתי" בפחות טוב : יא חופר/ת
אז תחשבו טוב טוב מה הכי חשוב. ותפציצו.
בהצלחה!
וספרו לי איך היה
Comments