על מאבקי כוח
היא ילדה קשה, הוא אמר לי. בלתי נסבלת, עקשנית
אני לא מצליח להגיע איתה לשום מקום
היא לא מגיעה אלי כבר תקופה.
ניסיתי לאיים, ניסיתי להעניש, לא קניתי לה את מה שהיא רוצה - היא לא תקבל כלום עד שהיא לא תבוא אלי.
וכלום. היא לא באה
כל שיחה שאני מנסה לעשות איתה, נגמרת בריב פיצוצים
מתי זה התחיל, אני שואלת אותו?
לפני הגירושים? אחרי?
זה כמובן, לא משהו שהתחיל היום
אני מאמינה שההתנהגות הזו, התחילה כבר שהיא נולדה.
ואולי.. אפילו עוד קודם
פעם פעם, ההורים של ההורים שלנו, לא באמת התייחסו לרצונות שלנו. הם הנחיתו פקודות מלעלה וההורים שלנו ביצעו.
הם דיברו אליהם בכבוד, לפעמים אפילו פנו אליהם בגוף שלישי.
והעולם התפתח
ונכנסו עוד גישות חינוך לעולם
והתחילו לראות ילדים כבני אדם
ההורים שלנו, כבר התייחסו אלינו אחרת
ו
אנחנו, למדנו איך להיות הורים – מההורים שלנו.
והבאנו איתנו את הגישה הזו איתנו לילדים שלנו.
הילדה המתוקה הזו פתחה עיניים בבוקר, הסתכלה למעלה וראתה את אבא שלה
החזק, היפה, המגן שלה
היא ראתה שאבא דורש ממנה לעשות דברים. לא מבקש. והוא לא מרוצה עד שהדברים נעשים.
היא מעריצה אותו, רוצה להיות כמוהו בדיוק
אז היא עושה אותו דבר
דורשת, מתעקשת, לא מוותרת – עד שהיא מקבלת את מבוקשה
עד שהיא מנצחת
כי היא יודעת, שכדי שאבא יעריך אותה. היא צריכה לנצח. כמוהו
היא מרגישה שאם "תיכנע" – היא לא תקבל את האישור שלו
וכששני כוחות כאלה פועלים
הוא רוצה שהכל יעשה בדרך שלו
והיא רוצה שהכל יעשה בדרך שלה
יש התנגשות
קוראים לזה – מאבקי כוח
אף אחד מהצדדים, לא נכנס למאבק הזה מכוונה רעה. האבא, עושה מה שהוא למד בבית שלו והילדה מרגיש שככה מעריכים אותה.
ובמקום לשתף פעולה ולהגיע להסכמות מתפתח ריב ענקי. כשכל צד מתבצר בעמדה שלו.
למשל
הילדה אומרת שהיא לא תגיע לאבא עד שהוא לא יתנצל על משהו שעשה האבא אומר שהוא לא יתנצל בחיים והיא תגיע בכל זאת
איך יוצאים מזה?
כדי לצאת ממאבקי כוח אני רוצה שתחשבו על שני דברים:
1. על מי מוטלת האחריות ליחסים בין ההורה לילד?
2. אם אני מנצח, מה קורה לילדה שלי? היא מובסת. למה שאני ארצה שהילדה שלי תהיה מובסת? מה זה מלמד אותה על החיים? איך זה תורם לביטחון העצמי שלה?
האחריות לצאת מהמאבק הזה, היא עלי, ההורה.
אני צריך לעשות את השינוי.
ולא, זה לא אומר שהילדה ניצחה אותי ואני מושפל.
זה אומר שהאהבה שלי והרצון לתת לילדים שלי כלים נכונים להתנהלות בחיים ניצחו.
זה אומר שאני הורה טוב יותר.
תחשבו על זה כעל משחק של משיכות בחבל
הילדה מושכת לצד שלה: תתנצל
והאבא לצד שלו : לא מתנצל
פתרון כוחני יהיה כשאבא לוקח את הילדה בידיים שלו, מכניס אותה לאוטו ומעלה אותה אליו הביתה.
התוצאה:
ילדה מובסת, מושפלת, ככל הנראה בוכה
תגיע לבית של אבא ולא תשתף פעולה עם כלום.
היא תשלוט על כל מה שהיא יכולה:
היא לא תאכל, לא תזוז לבד, לא תדבר. אולי תשבור דברים, תהרוס דברים.
אבא יקנה את הממתקים שהיא אוהבת ויגיד שאם היא לא תדבר איתו הוא יתן אותם לאחותה
היא תדבר איתו?
ודאי שלו. היא יודעת שכניעה, תגרום לחוסר הערכה מצד האבא שלה
והוא יתן את הממתקים לאחותה
עכשיו יש לנו ילדה מובסת, דרוסה, מושפלת שלא תזוז מילימטר ממה שהיא יכולה לשלוט עליו
האם פתרון הזה ישפר את היחסים ביניהם?
כמו כדור שלג. זה רק ילך ויגדל.
הדרך להפסיק את הכדור הזה – הוא פשוט להפסיק לשחק.
אם אני מושכת את החבל לכיוון שלי ואתה לא מושך אותו בכלל – אין משחק
ומאחר והאחריות על היחסים עם הילד היא של ההורה
ההורה הוא זה שצריך להפסיק לשחק
זה קשה, כי זו החינוך שלמדנו מההורים שלנו. זה מה שעבד עלינו.
זה קשה כי אנחנו צריכים ללמוד משהו חדש
אבל זה שווה את זה
זה אומר לשבת עם הילדה ולבקש סליחה
זה אומר להגיד לילדה שאנחנו אוהבים אותה ללא תנאי
זה להסביר לילדה למה אנחנו רוצים שהיא תבוא – "אני כל כך אוהב אותך, את המשפחה שלי, את כל כך חסרה לי כשאת לא כאן. בואי נשלים."
ולהתחיל ללמוד יחד לעבוד בשיתוף פעולה
זה להקשיב לצרכים אחד של השניה ולבוא לקראת
להפסיק לשחק במשחק של מנצחים ומפסידים ולשחק במשחק של הגעה ליעד בשיתוף פעולה.
וכמובן, כמו תמיד
אם אתם מרגישים שקשה לכם, ואתם לא מצליחים להינות מהזמן עם הילדים. אני כאן בשבילכם.
פנו אלי ונתאם שיחה
Hozzászólások