יש ילדים סופר מתקשרים (כאלה שאתה מפחד לשאול אותם איך היה בגן – כי זה יפתח סיפור של שעתיים) ויש את אלה שיענו כיף.
הדרך שלנו, להביא את אלה שפחות מתקשרים איתנו להיפתח היא לספר על עצמינו. לשתף אותנו בסיפורי היום שלנו וכך ללמד אותם לשתף אותנו.
ומה קורה כשהם בגיל ההתבגרות? כשאם הם כבר אומרים משהו – אנחנו לא מסוגלים להבין. או כשהם סתם עסוקים בעמם ולא מתקשרים?
*אינטימיות נבנית, בין היתר משיתוף אישי. יצירת אינטימיות משפחתית, קרבה רגשית, הרגשה של שיתוף ושיש על מי לסמוך. זה משהו שבונה את הקשר שלנו עם הילדים*
אם אנחנו מדברים ובצד השני – שתיקה
זה הזמן שלנו לתרגל אומנות חדשה. אומנות הדיבור החד צדדית.
אנחנו נדבר, נספר, נשאל שאלות (גם ללא תשובה) כי בעצם העובדה שאנחנו מדברים, מעלים דעות, מספרים את עצמינו – הדברים נכנסים לראש של השומע וגורמים לו לחשוב.
לדוגמא:
אני: מה אתה אומר על אירועי חודש הגאווה?
ילד: לא יודע
אני: ראיתי בטלוויזיה שהיו המון נשים במצעד בתל אביב
ילד: 😶
אני: אני חושבת שזה נהדר שיש כזו תמיכה. כשאני הייתי צעירה, להיות הומו היה לא חוקי. אתה יכול לתאר לעצמך? עדיין יש חברות שבהם להיות להטב"ק לא מתקבל טוב. אני, אישית, חושבת שכל האנשים נולדו שווים... (וכו')
💡וכאן אני שמה נורת אהרה
מתבגרים שומעים כמה דקות לפני שהם עוזבים את החדר או את ההקשבה. אם הם לא משתפים פעולה, אפשר לעשות את "השיחה" הזו, בכמה מקטעים
מה יצא לנו מה"שיחה" הזו?
הילד הבין את העמדה שלנו, הוא שמע שיש עמדות אחרות. והוא יקח את מה ששמע בחשבון כשיעצב לעצמו את הדעה שלו. יתכן וזה יקל עליו יציאה מהארון אם קיימת, או לדבר על הנושא. יתכן והוא יהיה סבלני יותר לנוער להטב"קי אחר.
גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו המתבגרים מתחילה לעצב עבור עצמה תפיסות עולם. וזו ההזדמנות שלנו, להעביר את המסרים שלנו.
יש לכם דוגמא? שאלה? אשמח לשמוע😃
