פעם, מזמן, הבית היה אוטוקרטי. מה שאבא אומר, הילד עושה. אין בכלל ויכוח או שאלה. התשובה הכי לגיטימית בבית היתה: "כי ככה אמרתי". משם, קפץ העולם שלנו לבית אנרכי - הכל סביב הילד. "אני אתן לו כל מה שלא היה לי" "הנסיך שלי". כאן נהיה בלאגן לא נורמלי. כי מסתבר, שילד בן שנתיים לא יודע להחליט על הבית. שיטת החינוך שמכון אדלר מציע היא הבית הדמוקרטי: ההורים קובעים את החוקים ומנחים את הדרך לפי אמונותיהם והילד הוא חלק שווה בבית, מתייעצים איתו ומקשיבים לו. על מנת שנוכל לנהל בית דמוקרטי אנינו זקוקים לשני מונחי יסוד: שוויון ערך וכבוד הדדי.
אני יודעת שאלה שני מונחים קשים לתפיסה, לכן אשמח אם תשאלו שאלול עליהן.
שוויון ערך - כולנו שווים. גם אני והילד בן היומיים. כולנו שווים במובן הזה שלכולנו מגיע שהצרכים הפיסיים, פסיכולוגיים, תזונתיים שלנו יקבלו מענה. גם לי וגם לילד שלי מגיע להיות שבעים באותה מידה, להיות מסופקים, שיהיו לנו בגדים וכו'. אנחנו שווי ערך - אבל התפקידים שלנו לא שווים, אני ההורה - ובתוקף תפקידי כהורה אני קובע את החוקים. התפקיד שלי שונה, כי יש לי נסיון חיים, פרספקטיבה יש לי דברים שלילד אין.
כבוד הדדי - כבוד הדדי הוא כבוד לעצמי ולאחר. על מנת שהאחר יכבד אותי, אני צריכה לכבד את עצמי קודם. ומכיוון שיש בינינו שוויון ערך, אין סיבה שהכבוד שלו חשוב יותר משלי.
