ההורה הוא מורה דרך. הוא מוביל את הילדים שלו להבנה והתנהלות ב"עולם האמיתי" מתוך הערכים שהוא מאמין בהם וראיית העולם שלו. למשל, אם אני מאמינה שכדי להצליח בעולם שלנו אנחנו צריך לסיים 12 שנות לימוד פלוס אוניברסיטה, זו הדרך שאני אראה לו. לעומת זאת, אם אני מאמינה שכדי להצליח בעולם הזה צריך לדעת לשחות, אני ככל הנראה אכניס את הילד לחוג שחיה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי והמסר שידובר בבית יהיה על שחיה.
וכאן באה שאלה... אם אני מדריכה את הילד, האם הוא חייב להקשיב לי? אם אני מציעה לו דרך, הוא חייב לקחת אותה?
בגיל ההתבגרות, הקלפים נטרפים. הילדים כאילו "לא סופרים" אותנו. לא עושים שום דבר שמבקשים מהם ובכלל... אנחנו כאילו לא קיימים עבורם. אבל! למרות כל זאת, דווקא עכשיו הם צריכים הורה נוכח. הורה בטוח בעצמו. כי בתקופה שבה הכל מסביב משתנה כל הזמן - הם צריכים משהו קבוע. הם צריכים את מורה הדרך הבטוח בעצמו, שיודע לאן הוא הולך ושיכול לתת "קונטרה". וגם - הורה שיכיל אותו, שיספוג את מצבי הרוח שלו.
מתוך ספרו של דור הררי - ילדים העשרה: "המתבגר רוצה לפגוש מולו הורה מגובש, בטוח בעצמו, יציב, סופג ובעל יכולת הכלה, גם בשעת כעס וקונפליקט"
