משל אחד שמלמד את התורה כולה (של גידול מתבגרים)
מדוע מת הפרפר? / הנרי מילר
זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר גורו (איש זקן וחכם). הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן ושאל את הגורו: "מה זה?"
"זה גולם." השיב הגורו. "ובתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא."
"האם אני אוכל לקבל אותו?" שאל הילד. "כן", השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה – אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על-ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו."
הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה הזו. הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הֵפֵר את הוראת הגורו. הילד הסיט לצדדים את שני חצאי קליפת הגולם ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת. שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו. "אתה רואה, ילד" אמר הגורו. "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם. האין זאת?" "כן", אמר הילד, "זאת עשיתי." והגורו אמר: "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו, היא בכך שמכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה שוב ושוב וכך מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת."
אמנם הסוף, קצת קיצוני (כי הפרפר מת), אבל המשל הזה מלמד אותנו כל כך הרבה.
כמו הפרפר, גם המתבגרים שלנו לומדים את הדרך שלהם בעולם. למעשה, הבית שלנו - הוא מגרש האימונים שלהם.
מאיתנו ההורים, הם לומדים על עצמם, הם לומדים מיומנויות ובעצם מסתכלים עלינו ולומדים איך להתנהג. מהאחים שלהם ומחבריהם לכיתה - הם לומדים איך לדב עם אנשים אחרים. הם לומדים שיש עוד אנשים חוץ מהם. אנשים עם צרכים אחרים.
בגדול, הם נמצאים בעולם תחת הכנפיים שלנו, מתמודדים עם הקשיים שניצבים בדרכם כשאנחנו משגיחים ולפעמים מתערבים.
לדוגמא: כשהמתבגר שלנו נכשל במבחן או שיש לו בעיה עם המורה בבית הספר. כשהוא חווה תסכול, כשהוא נקלע לריב עם אחד החברים. סיטואציות כאלה יקרו לו כמבוגר. גיל ההתבגרות הוא הזמן ללמוד מאיתנו.
אבל
אם כל פעם כשיש לו בעיה עם הציון או עם המורה, אני, ההורה, אגש לבית הספר לדבר עם המורים, המנהלת ואפילו ועדת החינוך העירונית - הילד לא ילמד להתמודד עם סיטואציות כאלה. וכשהם יקרו לו בעולם האמיתי - מול מפקד בצבא או מנהל בעבודה - מה הוא יעשה? הרי לא נוכל לבוא ולפתור את זה עבורו. מה הוא יעשה? זו פעם ראשונה שלו בהתמודדות עם סיטואציה כזו. הוא לא אימן את הכנפיים שלו.
וזה נכון גם לגבי מטלות הבית
אם אני לא אלמד אותו מיומנויות של נקיון, כביסה, הגיינה - מה יקרה כשהוא יעבור לדירה לבד, או לדירת שותפים. מי יעשה את זה עבורו?
בגיל ההתבגרות, גיל שבו הילדים שלנו לומדים להתמודד עם העולם - אנחנו צריכים להוריד את השירותים שאנחנו נותנים להם למינימום..
זה קשה לנו. כי כשאנחנו עושים עבורם, אנחנו מרגישים תורמים, חשובים.
זה נגד האינסטינקטים שלנו
אבל בשבילם - אנחנו צריכים.
זה אומר:
לא להסיע אותם, אם הם יכולים לנסוע באוטובוס
לא לשטוף עבורם כלים
לא לדבר עם המורים בשבילם. לתת להם להתנהל מול המורה. אתם יכולים להנחות
לתת להם להכין אוכל
לתת להם להסתדר בריבים עם האחים והחברים
לא לסדר עבורם את החדר
לתת להם לבד
כדי שיהיו להם כנפיים חזקות
ויוכלו לעוף בבטחון
