מתי ההתנהגות "הנורמלית לתקופה לא נורמלית" מדליקה נורות דומות.
התקופה הזו, הביאה איתה המון התנהגויות לא שגרתיות של הילדים שלנו. התנהגויות בימים כתיקונם, היו מדליקות אצלינו נורות אדומות אבל עכשיו, כתגובה למצב, הן נורמליות
שמענו המון על כך שבתקופה לא נורמלית, כל תגובה היא נורמלית.
ואכן,
ראינו אצל הילדים שלנו, בעיקר הקטנים יותר, רגרסיה. לדוגמא – חזרה למוצץ, למיטה של ההורים
ואצל הגדולים יותר ראינו הרבה הסתגרות או התנתקות.
כאמור, התקופה מורכבת מאוד ואנחנו בעצמינו מוצאים את עצמינו מגיבים בצורה שונה, או כזו שלא מתאימה לנו. הלחץ שאנחנו נמצאים בו, ההרגשה הזו של חוסר בטחון אישי. שלמרות שאנחנו יודעים, אחרי חודש, שתפסו את כל המחבלים, אנחנו פתאום מודעים לאפשרות הזו, שמישהו יכול להיכנס לנו הביתה ולהתחיל לירות. משהו שלא חשבנו עליו אף פעם.
שיבוש החיים שלנו בצורה כל כך קיצונית הביא לכך שאנחנו נורא דרוכים. כל דבר קטן מקפיץ. מריבות עם הגרוש שהיו פעם, עלו מדרגה. כל דבר מעצבן פתאום. התפרצויות על הילדים, החברים, המשפחה. כל העצבים חשופים.
אבל. יש לנו תפקיד הורי
כבר דיברתי על טובת הילד בהקשר לשיתוף הפעולה בין ההורים. היום אני רוצה לדבר על מה ההשפעה שלנו, כהורים על הילדים שלנו.
יש המון מחקרים שמראים שילדים מגיבים אלינו. אל הבעות הפנים שלנו, אל ההתנהגויות שלנו. מאז שהם תינוקות הם מסתכלים עלינו ומנסים להבין איך עליהם להתנהג. הם רגישים לפידבקים שהם מקבלים מההורים.
זה ממשיך גם עכשיו. גם כשהם קטנים וגם כשהם מתבגרים ובמיוחד במצבי משבר.
אנחנו נמצאים בשבוע החמישי למלחמה.
האם אנחנו צריכים לחזור לשיגרה?
להתנהג כרגיל?
אבל המצב לא רגיל. לא הכל חזר לפעול.
והחטופים עוד שם. מצד שני, החיים חזקים מהכל.
מצד ראשון – עדיין קשה לי נפשית. לא כולם חזרו לעבודה. ויש הצפה רגשית ככל שמתגלים מימדי האסון.
מצב מאוד מבלבל והילדים שלנו זקוקים להכוונה מאיתנו. הם מסתכלי על המעשים שלנו (מודלינג) ולא על מה שאנחנו אומרים. אנחנו צריכים לשים לב להתנהלות שלנו, לתגובות
הדבר הראשון, כמו בדוגמה הקלאסית עם מסיכת החמצן במטוס, שאנחנו שמים עלינו כדי נוכל להמשיך לתפקד ולדאוג לילדים
מתי בפעם האחרונה לקחתם רגע לעצמכם? לשתות קפה, לצאת להליכה, לפגוש חברים?
יש כאן אמהות שהגרוש או הבעל שלהם יצא בצו 8, והן כבר חודש ימים רצוף עם הילדים. יש כאן אבות שמטפלים בילדים סביב השעון.
כדי שתוכלו לתת לילדים: סבלנות, חום, אהבה כל מה שהם צריכים. אתם חייבים לקחת זמנים שהם רק שלכם ולעשות בהם משהו שממלא אתכם. כדי שיהיה לכם מה לתת.
ואז
תוכלו לתפקד בבית כמו שצריך.
תוכלו להציב גבולות, להיות חזקים מול הילדים ולתת להם תחושה שהכל בסדר, יש מבוגר אחראי בבית.
התנהלות כזו תשדר לילדים בטחון.
יש על מי לסמוך.
דברים נוספים שאפשר לעשות כדי לעזור לילדים:
לקטנים יותר
ניתן להם תפקידים בשעת אזעקה. לשמור על הכלב, להביא את האח הקטן לממ"ד
נחבק
נעודד אותם לדבר על הדברים
לגדולים יותר
לעודד התנדבות – נותן תחושת משמעות, מוריד את תחושת חוסר האונים
אם לא רוצים לעבוד – לעודד לעזור לאח הקטן, להורים בבית
לעודד לדבר על הדברים
מתי ההתנהגות האלה מחייבות ייעוץ?
אנחנו מסתכלים על שני פרמטרים:
1. רמת התפקוד של הילד. כאשר ההתנהגויות שלו הן בעוצמה גבוהה מאוד ומפריעות לילד לתפקד ביום יום, או שגורמות לו למצוקה נפשית נוראית. יש כאן בעיה.
למשל ילד שלא יוצא מהחדר או מהממד. אם הוא מפסיק ללכת לבית ספר, או לפגוש חברים. כשזה כבר מגיע למצב שהוא אוכל פחות כדי לצאת פחות, כשמתחלים לראות שהוא המון במיטה – זו התנהגות שמרמזת על מצוקה נפשית וחוסר תפקוד.
2. זמן. כשזה נמשך יותר מדי זמן.
אם הילד מהדוגמה הקודמת מתנהג ככה יומיים שלושה, זה בסדר. זו תגובה קיצונית אמנם, אבל נורמלית לתקופה. אבל אם זה נמשך מעבר לשלושה ימים – צריכה להידלק כאן נורה אדומה.
שני הפרמטרים יחד, צריכים להדליק אצלינו נורה אדומה.
לאן לפנות?
אפשר להתייעץ עם רופא משפחה
לדעתי כדאי לפנות לעזרה ראשונה נפשית באחת מהעמותות.
החדשות הטובות הן,
שפסיכולוגים מעריכים שרובינו המוחלט לא נהיה בפוסט טראומה.
אלה יהיו חוויות קשות ותקופה קשה שעברנו, ולא פוסט טראומה שתשלוט על חיינו.
ההתנהגויות האלו, צפויות להסתיים תוך 6 חודשים מיום סיום המלחמה
