הסיפור על הפיל

זהו קטע מסיפור שכתב הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן

כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל  החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם? כשהייתי בן חמש או שש סמכתי עדיין על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם שידע את התשובה: “הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד”. עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד… אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם  חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

הפיל החזק והגדול הזה שאנחנו רואים בקרקס אינו בורח כי הוא מאמין שהוא אינו יכול. הוא זוכר את אי יכולתו ואת תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הנורא ביותר הוא שהפיל מעולם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו. הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש…

איך זה קשור אלינו?

אנחנו ההורים, מקבלים לעולם את הילד שלנו כשהוא חסר אונים. כשאין לו יכולות של ממש.

הוא תלוי בנו שנאכיל אותו, ניתן לו לישון, נלביש, נקלח, נחליף חיתולים. שנגן עליו, מכל מה שמפחיד ויכול להזיק. שנחבק ונאהב, שניתן לו את כל התנאים לגדול ולהתפתח. שנשמור על בריאותו ונטפל בו כשהוא חולה. שנלמד אותו על עצמו ועל העולם.

אנחנו אחראים על כל היבט בחיים שלו.

במובן מסויים, כשהילד שלנו נולד הוא פיל קשור ליתד קטנה.

וזה מה שהוא יודע.

מכאן, ובמהלך השנים קרובות הוא ידע דברים על עצמו – רק מתוך מה שאנחנו מספרים לו.

אם נגיד לו שהוא חלש – הוא ידע בכל ליבו שהוא חלש. אם נגיד לו שהוא חזק – הוא ידע, שהוא חזק. אם גם נוכיח לו – זה יהיה משהו שיטמע בו בפנים.

איך אנחנו מראים לילד שהוא יכול?

הילד לומד שהוא יכול, כאשר הוא מרגיש שנותנים לו לנסות. שסומכים עליו.

למשל

ילד בן 4, הוא ילד שיכול בהחלט לשרוך את הנעליים שלו.

כשאני, אמא שלו, מתוך נוחות או כי אני ממהרת שורכת עבורו את הנעליים – אני מלמדת אותו שאני לא סומכת עליו שיקשור את השרוכים. ואצלו זה מתפרש שהוא לא יכול לשרוך שרוכים. אין לו את הכישורים לכך. מבחינתו – הוא נשאר קשור ליתד.

כשאני מאפשרת לו לשרוך את השרוכים לבד, גם כשזה לוקח המון זמן. גם כשזה לא מצליח. אני מודיעה לו שהוא יכול. שיש לו את היכולת הזו.

כלומר – אם אני מאפשרת להם להיות עצמאיים מגיל צעיר, להתנסות בכמה שיותר דברים. לעשות לבד ולתמוך בו מאחוריו – אני מלמדת אותם שהם יכולים, שאני מאמינה בהם. ואם אני מאמינה בהם – ואני האדם שמכיר אותם הכי טוב ויודע מה הם יכולים – אז בטוח שהם יכולים.

זו בדיוק הדרך לפתח תחושת מסוגלות ובטחון עצמי גבוה.

אחרת – הם יעברו את החיים כאשר הם קשורים ליתד הקטנה.